<h1>ארחות חיים הלכ' יבום סימן ב'</h1>
<h2>דף לה:</h2>
ומי שהניח אשתו מעוברת והפילה לאחר מותו תתייבם. והגיה הר"ף ז"ל מיהו היכא דאיכא לספוקי אם כלו לו חדשיו אפילו ילדתו מת אסורה להתיבם וחולצת ולא תתיבם. וצ"ע בס"ג ע"כ. ואם ילדה ויצא [חי] לאויר העולם אפילו מת בשעה שנולד אמו פטורה מן החליצה ומן היבום. והגיה הר"ף ז"ל. וזה לא מתוקם כי אם דקים (ליה) [לן] דכלו ליה חדשיו (דליכא) [וליכא] למיקם עלה דמילתא כי אם בפירש ממנה [לאחר] ליל טבילתה ושוב לא היה עמה עד אחר לידה ולפיכך אין לפטרה מן החליצה היכא דמת הולד אלא במת דוקא אחר שלשים יום ע"כ. וכן נמי כתב הרמב"ם ז"ל כי מדברי סופרים עד שיודע בודאי שכלו לו חדשיו ונולד לתשעה חדשים שלמים אבל אם לא נודע בודאי אם שהה שלשים יום הרי זה ולד של קיימא ופוטר נשי אביו מן החליצה ומן היבום (עכ"ל). ואם מת בתוך שלשים יום אפילו ביום ל' בין שמת מחולי בין שנפל מן הגג הרי זה ספק נפל ספק בר קיימא ולפיכך אמו חולצת מדברי סופרים ולא מתיבמת. וכן נמי כתב הר"י מקורביל ז"ל.
<h2>דף לט:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל מי שמת בלא בנים ויש לו אח אשתו זקוקה לו. לא רצה ליבם או שלא רצתה היא הרי זה חולץ ואחר כך מותרת להנשא לאחר ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה ליבם שנאמר וחלצה נעלו. ומצות יבום קודמת למצות חליצה. עכ"ל וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל כבר ידעתם מאי דגרסינן ביבמות פ' החולץ אמר ר' יוחנן חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה ואקשי רב נחמן [אכשור דרי] ופרקינן מעיקרא סברו כאבא שאול ולבסוף סברוה כרבנן. דתניא אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשום נוי וכו' וחכמים אומרים יבמה יבא עליה מ"מ וכן פסק הריא"ף ז"ל כמו שכתוב בהלכות בכתובות בפרק אע"פ וכן אנו תופסין הלכה למעשה כדבריו אם יבם הוא ראוי ליבם שאין בו מומין והיא ראויה להתיבם שאין ניכר שהוא עושה משום שנתן עיניו בממונה. ואם אינה רוצה להתיבם כותבין לה אגרת (מכר) [מרד] כמו שכותבין על ארוסה. והא דאמר רב טבי בר קיסנא משמיה דשמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ההיא כמשנה ראשונה אתיא ואנן לא סבירא לן הכי אלא כרבנן (וכר' יוחנן) [וכרמי בר חמא] דאמר חזרו לומר מצות ייבום קודמת ולא עוד אלא שאין כופין אותו לחלוץ אלא אם הוא מאותן שכופין להוציא וכמו שאמרו בריש פ"ק דיבמות מנין לשומרת יבם שנפלה לפני מוכה שחין וכו' וכן אם רואין שהוא מתכוין לממונה אין כופין אותו לחלוץ אלא מטעין אותו ואומרים לו חלוץ על מנת שתתן לך כך וכך ואחר שיחלוץ אינה חייבת לתת לו כלום כדאיתא פ' מצות חליצה ע"כ. ובתשובה אחרת כתב ואם רואין שאין דעתה נוחה הימנו נותנין לו עצה הוגנת ואומרים לו אל תכניס קטטה לתוך ביתיך ואע"פ שהוא אומר למצות יבום אני מתכוין. וכ"ש לדעת הפוסקים כמשנה אחרונה כאבא שאול עכ"ל. עוד כתב בתשובה אחרת על מי שנשבע לחלוץ ואח"כ (נתחדש) [נתחרט] כתב בסוף דבריו כיון שהוא נשוי אשה אחרת ואין מנהג בכל הארץ לישא שתי נשים אם ייבם יכניס קטטה בתוך ביתו וקרוב הדבר עכשו שאין נותנין לו רשות ואין מניחין לו ליבם מחמת טענה זו וכדמשמע בפרק החולץ דתנן התם ארבעה אחים שהם נשואין ד' (א"ח) נשים ומתו ורצה הגדול שבאחים ליבם את כולן הרשות בידו. ואקשינן עלה בגמרא ומי שבקינן ליה והתניא וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל זקנה או מה לך אצל ילדה. [כלך אצל שכמותך] ואל תכניס קטטה בתוך ביתך. ופריק הכא במאי עסקינן בדאיפשר ליה אלמא כל שב"ד רואין שיכניס קטטה בתוך ביתו לא שבקינן ליה ולפי המנהג עכשו בודאי יכניס קטטה בתוך ביתו. ומ"מ משיאין לו עצה ההוגנת לו ואין מצוה ביבומי אדרבה התורה אמרה שיתנו לו עצה ההוגנת לו ויחלוץ ולא ייבם. עכ"ל.
<h2>דף נ:</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל היבמה שנתן לה היבם גט כריתות פסלה ופסל צרותיה עליו ועל שאר האחין. הרי נעשה כמי שחלץ לה ואין הגט מועיל (ליבמה) [ביבמה] אלא מדבריהם הואיל והגט מגרש אשת איש וכל גט שפוסל את אשתו מן הכהונה פוסל את יבמתו מן היבום ואינה מותרת לזר עד שיחלוץ לה עכ"ל.
<h2>דף נב.</h2>
אמר רב הונא מדברי סופרים שלא יבא היבם על יבמתו עד שיקדש אותה בפני [שני] עדים בפרוטה או בשוה פרוטה זהו הנקרא מאמר ואין המאמר קונה ביבמה קנין גמור. וכשם שאין האשה מתקדשת אלא מדעתה כך אין עושין לה מאמר אלא מדעתה. קטנה מן האירוסין אין עושין לה מאמר אלא מדעת אביה.
וכשם שמקדש יבמתו כך יש לברך ברכת נישואין וכותבין לה כתובה כדין כל נושא אשה. ואם בא על יבמתו ולא עשה בה מאמר קונה קנין גמור ואין צריך לחזור ולקדש ומכין אותו מכת מרדות וכותב לה כתובה.
<h2>דף קו.</h2>
כתב הרמב"ם ז"ל מי שמת בלא בנים ויש לו אח אשתו זקוקה לו. לא רצה ליבם או שלא רצתה היא הרי זה חולץ ואחר כך מותרת להנשא לאחר ומצות עשה מן התורה לחלוץ אם לא רצה ליבם שנאמר וחלצה נעלו. ומצות יבום קודמת למצות חליצה. עכ"ל וכן נמי כתב הרשב"א ז"ל בתשובה וז"ל כבר ידעתם מאי דגרסינן ביבמות פ' החולץ אמר ר' יוחנן חזרו לומר מצות יבום קודמת למצות חליצה ואקשי רב נחמן [אכשור דרי] ופרקינן מעיקרא סברו כאבא שאול ולבסוף סברוה כרבנן. דתניא אבא שאול אומר הכונס יבמתו לשום נוי וכו' וחכמים אומרים יבמה יבא עליה מ"מ וכן פסק הריא"ף ז"ל כמו שכתוב בהלכות בכתובות בפרק אע"פ וכן אנו תופסין הלכה למעשה כדבריו אם יבם הוא ראוי ליבם שאין בו מומין והיא ראויה להתיבם שאין ניכר שהוא עושה משום שנתן עיניו בממונה. ואם אינה רוצה להתיבם כותבין לה אגרת (מכר) [מרד] כמו שכותבין על ארוסה. והא דאמר רב טבי בר קיסנא משמיה דשמואל אין כותבין אגרת מרד על שומרת יבם ההיא כמשנה ראשונה אתיא ואנן לא סבירא לן הכי אלא כרבנן (וכר' יוחנן) [וכרמי בר חמא] דאמר חזרו לומר מצות ייבום קודמת ולא עוד אלא שאין כופין אותו לחלוץ אלא אם הוא מאותן שכופין להוציא וכמו שאמרו בריש פ"ק דיבמות מנין לשומרת יבם שנפלה לפני מוכה שחין וכו' וכן אם רואין שהוא מתכוין לממונה אין כופין אותו לחלוץ אלא מטעין אותו ואומרים לו חלוץ על מנת שתתן לך כך וכך ואחר שיחלוץ אינה חייבת לתת לו כלום כדאיתא פ' מצות חליצה ע"כ. ובתשובה אחרת כתב ואם רואין שאין דעתה נוחה הימנו נותנין לו עצה הוגנת ואומרים לו אל תכניס קטטה לתוך ביתיך ואע"פ שהוא אומר למצות יבום אני מתכוין. וכ"ש לדעת הפוסקים כמשנה אחרונה כאבא שאול עכ"ל. עוד כתב בתשובה אחרת על מי שנשבע לחלוץ ואח"כ (נתחדש) [נתחרט] כתב בסוף דבריו כיון שהוא נשוי אשה אחרת ואין מנהג בכל הארץ לישא שתי נשים אם ייבם יכניס קטטה בתוך ביתו וקרוב הדבר עכשו שאין נותנין לו רשות ואין מניחין לו ליבם מחמת טענה זו וכדמשמע בפרק החולץ דתנן התם ארבעה אחים שהם נשואין ד' (א"ח) נשים ומתו ורצה הגדול שבאחים ליבם את כולן הרשות בידו. ואקשינן עלה בגמרא ומי שבקינן ליה והתניא וקראו לו זקני עירו הן ולא שלוחן ודברו אליו שמשיאין לו עצה ההוגנת לו שאם היה ילד והיא זקנה או הוא זקן והיא ילדה אומרים לו מה לך אצל זקנה או מה לך אצל ילדה. [כלך אצל שכמותך] ואל תכניס קטטה בתוך ביתך. ופריק הכא במאי עסקינן בדאיפשר ליה אלמא כל שב"ד רואין שיכניס קטטה בתוך ביתו לא שבקינן ליה ולפי המנהג עכשו בודאי יכניס קטטה בתוך ביתו. ומ"מ משיאין לו עצה ההוגנת לו ואין מצוה ביבומי אדרבה התורה אמרה שיתנו לו עצה ההוגנת לו ויחלוץ ולא ייבם. עכ"ל.
